1 הטיפול בפסולת האורגנית 

עד תחילת שנות ה 90, 97% מהפסולת העירונית הייתה מוטמנת במאות אתרים המנוהלים ע"י הרשויות המקומיות (Di Maria et al., 2018). אחוזי הפסולת המוטמנת ירדו מאז, אך עד היום רוב הפסולת האורגנית בישראל מועברת להטמנה (רוזנבלום ולפידות, 2019). כאשר רק 12% מהפסולת האורגנית ממוחזרת (המשרד להגנת הסביבה 2020a,).

שיטת ההטמנה נחשבת כשיטה נחותה ביותר בהיררכית הטיפול בפסולת, במיוחד בגלל חסרונותיה כגון פליטת גזי החממה ותפיסת שטחים כמו כן משיכת מזיקים והפוטנציאל לזיהום מי התהום והקרקע. למרות זאת שיטת ההטמנה היא הנפוצה ביותר לטיפול בפסולת עד היום בגלל העלות הנמוכה יחסית (גם לאחר העליה בתעריף היטל ההטמנה) ופשטות התפעול (אילון ואחרים, 2010).

בעבר בוצעו פרויקטים להפרדת הפסולת במקור לזרם יבש וזרם רטוב (אורגני) שיזם המשרד להגנת הסביבה. פיילוטים שהיו בישובים יהודיים וגם ערביים כמו בעיר מודיעין וכפר ג'ת במשולש הצוגו בהתחלה כפיילוטים מוצלחים אך הופסקו. ( עיריית מודיעין 2010,) ( מועצה מקומית ג'ת 2020, ).

התמיכה בפרויקט הופסקה בשנת 2016 מחוסר כדאיות כלכלית והשפעות סביבתיות אחרות (טל2016 , ). בדו"ח שהופק ע"י מחלקת ניהול הפסולת והמיחזור בעיריית חיפה (2017) הוצגו מספר סיבות להפסקת ההפרדה:

- אי הבנת התושבים למהות הפסולת שצריך להפריד ב"פח הרטוב".

- לא היה טיפול מיטבי בפסולת הרטובה בנקודת הקצה.

- אי תמיכה כספית במימון הפרדה ליבש/רטוב מתאגידי המיחזור.

- בקיץ היו מטרדי ריח בלתי נסבלים בגלל "בישול" הפסולת בתוך הפחים.

- בקיץ התפתחו בפחים ה"רטובים" אלפי גלמי זבובים שהיוו מטרד תברואתי.

למרות זאת, קיימים בארץ מספר יישובים שעדיין מפרידים ומטפלים בפסולת האורגנית מסיבות סביבתיות בעיקר ע"י טיפול ביולוגי (ראה נספח מס' 5). הטיפול הביולוגי מתבצע דרך שיטת הקומפוסטציה או העיכול האנאירובי והן המועדפות ביותר עד היום לטיפול בפסולת האורגנית (EPA, 2015).

1.1 עיכול אנאירובי

עיכול אנאירובי הוא תהליך פירוק ביולוגי של חומרים אורגניים שמתרחש בתנאים אנאירוביים-ללא נוכחות חמצן. העיכול מתבצע ע"י מיקרואורנזמים אנארוביים אשר מייצרים ביוגז (בעיקר פד"ח ומתאן). ניתן להשתמש בביוגז כמקור אנרגיה מתחדשת. היתרונות העיקריים של תהליך העיכול האנאירובי הן: העיכול מתבצע במתקן סגור ללא מטרדי ריח, זיהום אוויר או פגיעה חזותית, בנוסף לכך שהשטח הדרוש למתקני עיכול אנאירובי הוא קטן יחסית למתקני הקומפוסטציה. החיסרונות המרכזים לשיטה זו הינם העלויות הגבוהות להקמת ותפעול המתקנים (אילון ואחרים, 2010). עלות ההקמה בלבד של מתקן עיכול אנארובי אזורי היא כ-40 מליון ₪ (המשרד להגנת הסביבה, 2020d). בישראל, עלות הטיפול בפסולת אורגנית עירונית בשיטת העיכול האנאירובי נמוכה יחסית כאשר לרוב משתמשים במעכלים אנרירובים לטיפול בזרם הבוצה הנוצר מתהליך הטיפול בשפכים (Di Maria et al., 2018).

1.2 עיכול אירובי – קומפוסטציה

קומפוסטציה היא תהליך פירוק ביולוגי של חומרים אורגניים בעזרת מיקרו-אורגנזמים אירובים (בנוכחות חמצן) ותנאי טמפרטורה ורטיבות מבוקרים. בתהליך זה מיוצר חומר אורגני יציב שדומה ל"הומוס" (humus-like product) ונקרא "קומפוסט". תהליך הקומפוסטציה מתבצע בד"כ בשתי שיטות, שיטת התלמיםWindrows ושיטת התאים הסגורים/קפסולות In-Veseel (Bruni et al., 2020).

בספרות ישנה התייחסות רחבה גם ליתרונותיו וגם לחסרונותיו של תהליך הקומופסטציה:

יתרונות:

● מחזור פסולת פריקה-ביולוגית - biowaste - (גם שאריות מזון, גזם ופסולת חקלאית).

● הפחתת כמויות הפסולת שמועברת להטמנה.

● הפחתת גזי החממה (בתנאי שתהליך הקומפוסטציה מתבצע בצורה אופטימלית).

● העשרת הקרקע, המגוון הביולוגי והפחתת הצורך בדשנים כימיים.

חסרונות:

לתהליך זה חסרונות רבים כאשר אינו מתבצע בצורה אופטימלית ובניהם:

● היווצרות ריחות וסירחון malodorous או גזים רעלים וביו-אירוסולים bioaerosols.

● פגיעה בקרקע ומקורות מים ע"י תשטיפי הפסולת leachate לא מטופלים.

● איכות קומפוסט גרועה (כאשר הפסולת לא מופרדת) ועם ביקורת נמוכה ( דסקל 2018 ,)